הבת שלי

לפעמים אני מוצא את עצמי בוחן את הקיום שלך ליד האנשים בחברתי אני יודע זה פסול, אבל אולי זה גם טבעי לא ברור לי מה נכון כבר בין שאיפות הצדקות מדממות, אני אוהב את העולם הזה יותר מאת עצמי אולי זה שקר מי יודע כבר בכלל מה הגיוני רק רציתי שתבכי קצת וכשהבת שלי תבכה אני אזכור שיום אחד היא תעזוב ושהשקט יחזור אני אדגים לה בלחישות שאין טעם להבין פשוט לצעוד קליל בין אנשים קשים כמו המוות גם הזמן הוא ודאי, הוא עובר ומכסה ומרכך דברים קשים הוא יכול גם להקשות אם אתעלם מקיומו אני בוחר לצעוד רחוק אבל איתו תמיד יהיה מלוכלך אבל יש טעם לנקות לשפוך קצת סדר ריחני על הרצפה בלי לקוות לתת לך נשיקה בלילה גם כשאין בי אהבה משקיט ת'ראש ומתרכז בפעולה וכשהבת שלי תבכה אני אזכור שיום אחד היא תעזוב ושהשקט יחזור אני אדגים לה בלחישות כי רק ככה היא תבין פשוט לצעוד קליל בין אנשים קשים יום אחד היא תעזוב ושהשקט יחזור אני אדגים לה בלחישות שאין טעם להבין פשוט לצעוד קליל בין אנשים קשים אנשים קשים חיים קשים תלוי איך מסתכלים על זה